פסיפיק רכב ותחבורה בע"מ נ' טל

פסק דין

מבוא

לפני תביעה כספית בסך 3,666 שיסודה בתאונת דרכים מיום 10.2.12.

הנתבע לא חלק על אחריותו לתאונה, אך העלה טענות שונות, ועמד על קביעת התיק להוכחות.

בפתח ישיבת ההוכחות הודיע ב"כ הנתבע כי אינו מעוניין לחקור את עדי התובעת שהתייצבו, וכי הנתבע מסכים הנתבע לשלם את מלוא סכום התביעה. יחד עם זאת, טענתו היא כי לנוכח התנהלות התובעת, לא יהא זה ראוי להטיל עליו הוצאות משפט.

התובעת עתרה לקבלת התביעה במלואה, וכן להטלת הוצאות משפט בסכום גבוה במיוחד, לנוכח התנהלות הנתבע.

לפיכך, אני מקבלת את התביעה במלואה.

כעת, יש להכריע האם אמנם מצדיקה התנהלות התובעת, הימנעות מפסיקת הוצאות לטובתה, כטענת הנתבע, או שמא יש להטיל דווקא הוצאות בסכום נכבד, כטענת התובעת.

לשם הכרעה בסוגיה זו, אין מנוס מהתוודעות להשתלשלות העניינים במהלך ניהול המשפט.

השתלשלות העניינים

ביום 18.6.12 הגישה התובעת, תביעת שיבוב בסדר דין מהיר, בגין נזקי תאונת פח, נגד הנתבע שנהג ברכב הפוגע. לכתב התביעה צורפו חוו"ד שמאי, חשבוניות, ומסמכים שונים.

הנתבע מיוצג על ידי ב"כ המבטחת, חב' מנורה בע"מ. כך עולה מכתב ההגנה שהגיש, מתצהיר אימות של "מסלקת תביעות רכב אצל מבטחת רכב הנתבע", ומהתנהלות ההליך.

הנתבע לא הכחיש את אחריותו לתאונה, אך העלה טענות הגנה שונות, בדבר אי הקטנת הנזק, ניפוח נזקים, העדר קיזוז דמי השתתפות עצמית מסכום התביעה, חישוב מוטעה של שיעור ירידת הערך (י"ע), ועוד.

ביום 12.5.13 הגיש הנתבע בקשה לגילוי מסמכים ספציפיים, היינו: העתק חוזה השכירות והעתק חשבון גביית תשלום ההשתתפות העצמית. נטען כי באלה יש כדי ללמד על שיעורו האמיתי של הנזק, הן בפן של קיזוז דמי ההשתתפות העצמית, והן בפן של אופן השימוש ברכב כקריטריון לקביעת י"ע.

בתגובה, טענה התובעת כי חוזה השכירות איננו רלוונטי, וצירפה עותק מכתב מטעמה אל אליהו חב' לביטוח, מיום 21.5.13, בו אושר כי הלקוח זוכה בגין ההשתתפות העצמית (להלן: מכתב התובעת).

בדיון מקדמי שנערך ביום 20.6.13 , שב הנתבע באריכות על טענותיו השונות, ועמד על טענתו כי גם לאחר שהוגש מכתב התובעת, עדיין יש לדרוש מן התובעת להוכיח כי אמנם השיבה את דמי ההשתתפות עצמית לידי השוכר, שכן אין במכתב כדי להוות ראיה לכך שאמנם הושב הכסף, בפועל. בעקבות זאת, ניתנה החלטתי בה נדחו כל טענות הנתבע. כמו כן, ציינתי כי הנתבע לא הניח כל תשתית למה שהוא רומז לו בטיעוניו, היינו שהתובעת משקרת, במצח נחושה, לבית המשפט, והמצב העובדתי הוא שלא זיכתה את הלקוח, בניגוד לאמור במכתב התובעת.

גם לאחר מתן החלטה זו, עמד הנתבע על דרישתו לחקור את נהג התובעת על מנת לברר סוגיית זיכויו בגין דמי ההשתתפות העצמית, ובעניין אופן השימוש ברכב. לפיכך, הוריתי כי הדיון יידחה לשמיעת עדות זו, תוך שחייבתי את הנתבע בהוצאות בסך 600 ₪.

עוד בטרם הגיע מועד ההוכחות, שב הנתבע ופנה ביום 21.11.13, בבקשה לעיון חוזר בבקשה לעיון במסמכים ספציפיים. המסמכים המבוקשים על פי הבקשה הם אותם המסמכים שנזכרו בבקשה המקורית. לאחר שנתקבלה תגובת התובעת, החלטתי ביום 2.12.13 לקבל את הבקשה באופן חלקי בלבד: בעניין חוזה השכירות, הוריתי כי יועבר לעיון הנתבע, שכן עשויה להיות לו רלוונטיות לעניין ערך הרכב עובר לתאונה, בהנחה שחישוב ירידת הערך ייעשה בהתחשב באופן השימוש ברכב, עליו ניתן יהיה ללמוד מאותו חוזה (אישרתי להשחיר חלקים בחוזה, המהווים סוד עסקי). בעניין העתק חשבון תשלום ההשתתפות העצמית, החלטתי לדחות את הבקשה, שכן הוגשה למרות שכבר ניתנה החלטה מנומקת בעניין זה לפני כן, ולא הועלה כל נימוק חדש. כמו כן, חייבתי את הנתבע בהוצאות בסך 2000 ₪.

בעקבות החלטתי האמורה, פנה הנתבע בבקשה להטלת הוצאות על התובעת, בגין קבלת בקשתו, ולו באופן חלקי. בקשה זו נדחתה על ידי תוך ציון כי קבלת הבקשה באופן חלקי נלקחה בחשבון בעת הטלת ההוצאות על הנתבע.

בהמשך לאמור, ביום 15.12.13 העבירה התובעת לידי הנתבע עותק מחוזה השכירות, הכולל חלקים מושחרים, בעיקר בסעיף 10 לחוזה, שכותרתו "ביטוח, כיסוי ויתור על נזקים".